מהם דיכאון וחרדה?

דיכאון (Depression) וחרדה הן אבחנות והפרעות פסיכיאטריות שכיחות. בשני המקרים מדובר באוסף תסמינים רגשיים וגופניים, בעלי ייחודיות מבחינת הצטברותם בפרק זמן מסוים ובהתקיימותם לאורך זמן. קיימת חפיפה רבה בין הסובלים מדיכאון וחרדה, וכ- 30%-40% יחוו את שתי התופעות במקביל. שכיחות ההפרעה גבוהה יותר בקרב נשים.
חשוב לזכור כי המצבים הרגשיים נעים על ספקטרום בין מצבים נורמליים לפתולוגיים. חרדה ותחושת דכדוך יכולים להיות תופעות תקינות במקרים מסוימים: אדם יכול להרגיש עצוב או לחשוש, אך כשמדובר בהפרעה - תהיה תחושת סבל קשה הפוגעת בתפקוד היומיומי.

מהם תסמיני הדיכאון?

בדיכאון מדובר על קיומם של מספר תסמינים בו זמנית, הנמשכים לפחות שבועיים, מקשים על התפקוד וגורמים סבל יומיומי לחולה במשך רוב היום:

• מצב רוח ירוד
• שינויי תיאבון - בדרך כלל הסובל מדיכאון יחווה ירידה בתיאבון, אך במצבים פחות טיפוסיים ייתכן תיאבון מוגבר
• חוסר שינה – במצבים פחות טיפוסיים ייתכנו מצבי שינת יתר
• חוסר יכולת ליהנות מדברים שבעבר גרמו להנאה
• פגיעה ביכולת הריכוז
• חוסר חשק מיני
• תשישות והעדר אנרגיה
• מחשבות ייאוש – תחושות שליליות וקשות של האדם כלפי עצמו, תחושת חוסר טעם ומשמעות. במצבים קיצוניים יכולת להתגבש מחשבות על מוות עד מחשבות אובדניות של ממש. דיכאון היא סיבה עיקרית לניסיון אובדני
• ערך ודימוי עצמי ירוד
אנשים הלוקים בדיכאון נמצאים בסיכון יתר לפתח תחלואה גופנית, כמו גם שכיחות רבה יותר של דיכאון בקרב אנשים הסובלים ממחלות כרוניות.

מי עשוי לחוות דיכאון?

דיכאון עשוי להופיע בכל קבוצות הגיל: ילדים, בני נוער וקשישים, אך האפיונים משתנים. בדיכאון בילדים נראה שינויים התנהגותיים כמו הסתגרות חברתית או נסיגה בהישגים הלימודיים. בגיל המבוגר בדרך כלל נמצא את ה"תמונה הקלאסית". בקרב קשישים התמונה הקלינית יכולה להתבטא בתלונות גופניות כמו כאב וכן בשינויים בתפקודים הקוגניטיביים עד מצב של דמנציה זמנית.

מה גורם לדיכאון?

הסיבה לדיכאון אינה חד משמעית וככל הנראה מדובר בשילוב גורמים:

• גנטיקה, תורשה – אדם בעל קרובי משפחה הסובלים מדיכאון בעל סיכוי גבוה יותר ללקות בדיכאון ביחס לאדם שאין לו קשר משפחתי
• נוירולוגיה – חומרים המופרשים במוח (נוירוטרנסמיטרים) מעורבים בהתפתחות דיכאון
• הורמונים – בהתפתחות דיכאון מעורבים הורמונים כולל הורמוני המין
• סביבה - אירועי חיים טרגיים כמו אובדן אדם אהוב או קשיים כלליים, דוגמת מצוקה כלכלית או מחלות במשפחה
• אירועים טראומתיים, הן בילדות המוקדמת, דוגמת אלימות, התעללות או אובדן הורה בגיל צעיר

כיצד מטפלים בדיכאון?

דיכאון הוא מחלה גלית, כאשר כל גל דיכאוני עלול להמשך חודשים אחדים. ככל שיש יותר גלים כך גדל הסיכוי לחוות גל נוסף.
שיטות הטיפול כוללות טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, במטרה לקצר ואף למנוע אפיזודות דיכאוניות. כיום השילוב בין השניים נחשב יעיל יותר מכל אחד בנפרד.

טיפול פסיכולוגי בדיכאון

לטיפול דיכאון ישנן מספר שיטות, כשהמובילה כיום היא הגישה הקוגניטיבית – התנהגותית, בבסיסה ההנחה כי לאנשים הסובלים מדיכאון יש נטייה לצורת חשיבה מאוד נחושה ושלילית וכן נטייה לעשות הכללות גסות. על פי גישה זו, מטרת הטיפול היא לעבוד על אופן פירוש המציאות וללמד את האדם לאזן מחשבות שליליות.

טיפול תרופתי בדיכאון

הטיפול התרופתי הוא מגוון שכן יש קבוצות שונות של נוגדי דיכאון, שמטרתן להשפיע על המוליכים העצביים במוח, למשל סרוטונין ונוראפינפרין.
חשוב לשלב את הטיפול התרופתי על פי תלונות ואפיון החולה. למשל, אדם הסובל משינת יתר יקבל תרופה מעוררת, ולהפך – אדם הסובל מקושי בהרדמות, יקבל תרופה מעודדת שינה.
הטיפול התרופתי בדרך כלל יתחיל מתרופות SSRI, שהן קבוצת תרופות נוגדות דיכאון הפועלת על הנוירוטרנסמיטור סרטונין ומעכבת קליטה מחדש סלקטיבית של סרטונין במרווח הבין עצבי במוח. מטרת תרופות נוגדות הדיכאון היא להביא לאיזון ברמת המוליכים העצביים הללו במוח.

מהי חרדה?

חרדה היא הפרעה שביטויה המרכזי הוא תחושת חרדה חזקה, ובדרך כלל היא תתבטא בתסמינים גופניים, העשויים להופיע בכל איבר בגוף. בהפרעת חרדה יש מספר רב של התקפים, אך אין טריגר חיצוני ברור.

תופעות החרדה מתחלקות לסוגים שונים:

התקפי בעתה (פאניקה)

מתאפיינים בדופק מואץ, נשימה מהירה, תחושת עילפון, פחד מלווה והזעה. לעיתים אנשים החווים התקף כזה בפעם הראשונה חוששים שהם לוקים בליבם. רבים נבהלים, שכן ההתקף מלווה בתחושת איבוד שליטה ופחד ממוות.

הפרעת חרדה כוללנית

מתאפיינת בדאגה מוגברת רוב הזמן. זוהי הפרעה כרונית וממושכת בה הביטוי הגופני הוא דומיננטי מאוד, יורגשו כאבים וכובד בשרירים, קשיי שינה ועצבנות.

תופעה נוספת שמתחברת לעניין החרדה היא הימנעות. אנשים מתחילים להימנע מפעולות מסוימות המקושרות לאותה החרדה. האדם יכול לקשר סיטואציה או מקום להתקף החרדה אותו הוא חווה ולכן ימנע ממצבים כאלה. למשל, אם אדם חווה התקף חרדה באוטובוס הוא יחליט להתרחק מתחבורה ציבורית, ואדם שחווה התקף במעלית יעדיף לעלות במדרגות.

אגרופוביה

פחד ממקומות פתוחים בהם האדם חושש שיחווה חרדה, ולא יוכל להיחלץ מיהן. במצבים קיצוניים אנשים אלה נמנעים מלצאת מפתח ביתם.